אחידות בכתיבת UX נועדה לשפר את השמישות ואת החוויה של משתמשים, אבל לפעמים היא עולה כל כך גבוה בסדר העדיפויות, עד שהיא באה על חשבון החוויה.
אז הינה מה שאני חושבת על אחידות:
יש שלושה היבטים של אחידות במיקרו-קופי – שניים מהם סופר-חשובים, והשלישי, לדעתי, לא חשוב בכלל.
האחידות הראשונה, הסופר-חשובה, היא בטרמינולוגיה, במונחים.
בשביל הרגשת השליטה במוצר, משתמשים צריכים לדעת שלכל דבר יש רק שם אחד לאורך ולרוחב המוצר, וגם שהוא כתוב תמיד באותה הצורה.
למשל, אם בתחילת הפעולה מדברים איתי על פתיחת פיקדון, ואני לוחצת על כפתור שאומר "אני רוצה לפתוח פיקדון", אבל אז אני מגיעה לעמוד שהכותרת שלו היא "פתיחת חיסכון" - אני מייד אשאל את עצמי אם הגעתי למקום הנכון ואם פיקדון וחיסכון הם אותו הדבר. במקרה (האמיתי) הזה - פיקדון וחיסכון הם אכן אותו הדבר, אבל משתמשים לא יכולים לדעת את זה, והם לגמרי עלולים להפסיק את הפעולה, כי הם רוצים פיקדון ולא בטוחים שהם במקום הנכון.
גם הכתיב חשוב כאן, בעיקר באנגלית, שבה יש כמה דרכים לכתוב כל דבר. האם אנחנו כותבים את המונח בראשי תיבות או לא? בצורה האמריקאית או הבריטית שלו? פערים כאלה עלולים להעלות שאלות אצל המשתמשים, ולכן כדאי להימנע מהם. דברו איתי בפרטי אם תרצו סדנה על איך עושים סטייל-גייד ומונחון וכל זה, גם ובעיקר למערכות מורכבות.
האחידות החשובה השנייה היא במבנה של ההודעות.
למשל, בדיאלוג אישור, אם החלטנו שהכותרת תהיה שאלה קצרה (לבטל את ההזמנה? למחוק את קובץ? לצאת בלי לשמור?), כדאי להקפיד על כך תמיד, ולא לשנות לצורה חדשה בכל פעם (כמו: האם אתם בטוחים שתרצו לצאת? רגע רגע, לבטל את ההזמנה? וכו'). כך משתמשים יתרגלו לצורה הזאת, יצפו לה ויוכלו להיענות לה במהירות. כנ"ל לגבי המבנה של הודעות טוסט, הודעות שגיאה, התרעות (אלרטים) ועוד.
האחידות הזאת לא הרמטית, ויכול להיות שנרצה לחרוג ממנה כדי לדייק או כדי למשוך תשומת לב, אבל כדאי שיהיה מבנה אחיד בסיסי שחורגים ממנו רק כשצריך.
* את המבנה הזה כדאי להכניס כבר בקומפוננטה שבדיזיין-סיסטם, כדי שיהיה בסיס שמעצבים יכולים לכתוב לפיו, אבל זה כבר לפוסט אחר. שוב, דברו איתי אם זה מעניין אתכם.
האחידות השלישית, שבעיניי היא לא חשובה בכלל, היא לאורך ה-flow.
למשל, באתר להזמנת רכב אונליין שכתבנו לא מזמן, משתמשים יכולים לתכנן את הרכב שלהם ולבחור צבע, ריפוד, אבזור וכו'. אז אם כתבנו על כפתור אחד "לבחירת ריפוד", האם אנחנו חייבים לכתוב גם "לבחירת צבע" ו"לבחירת אבזור", או שאפשר לגוון ולכתוב "לגלריית הצבעים" ו"לכל השדרוגים"?
נכון, זה יגרום למשתמשים לעצור לשבריר שנייה לפני כל כפתור במקום להתקדם אוטומטית, אבל האם במקרה הספציפי הזה זאת אכן בעיה שצריך להימנע ממנה, או שזה דווקא מדגיש את המבחר הרחב ומעשיר את החוויה המרגשת של בחירת רכב חדש?
דוגמה אחרת: אם בשדה הראשון בטופס שאלנו: "מה שמך?" האם עכשיו אנחנו חייבים לכתוב הכל הכל בשאלות בשביל האחידות ("מה הכתובת שלך?"), או שאפשר לבחור צורות פשוטות יותר לפי הצורך ("כתובת")?
> ואם בשדה אחד הוספנו הסבר קטן בפלייסהולדר או בטולטיפ כדי להבהיר משהו שרלוונטי לשדה הזה – האם עכשיו חייבים לשים פלייסהולדר או טולטיפ בכל שדה בשם האחידות ולהוסיף ים של עומס קוגניטיבי רק כדי שיהיה אחיד?
> ואם בסיכום ההזמנה של רכישת מוצר פיזי כתבנו "אופן קבלת המוצר", כי יש כמה אפשרויות, אז גם ברכישת מוצר דיגיטלי צריך לכתוב ככה? או שאפשר לכתוב פשוט "נשלח לך את הפרטים למייל" כדי שיתאים יותר למוצר ולסיטואציה?
> ואם יש סטטוס של פנייה "ממתינה לטיפול", האם כל הסטטוסים צריכים לדבר על הפנייה עצמה ("נענתה", "בוטלה על ידך"), או שאפשר להגיד גם "קיבלת תשובה" או "ביטלת את הפנייה" כדי להיות יותר אישיים וברורים?
לדעתי, בכל המקרים האחרונים – הניסיון לשמור על אחידות פוגע בחוויה ומחמיץ את המטרה, ודווקא הגיוון משרת אותנו ואת המשתמשים.
במילים אחרות, אין אחידות לשם אחידות. כשהיא מועילה - צריך לשמור עליה. כשהיא לא מועילה - כדאי לשחרר.
אם בשם האחידות אנחנו בוחרים אוטומטית צורות כתיבה שהן פחות זורמות, פחות חווייתיות או פחות מדויקות – אנחנו קצת שופכים את התינוק עם המים (מה זה הביטוי המוזר הזה?).
אז חוץ מטרמינולוגיה (שחייבת להיות אחידה לחלוטין) וממבנה הודעות קבוע (שעוזר למשתמשים לקלוט ולהגיב מהר) – כדאי לבדוק כל מקרה לגופו ולשאול:
האם האחידות באמת משרתת כאן את החוויה?